החלטה בתיק ע"מ 1271/06

שאלה אחת עומדת להכרעה בערר זה והיא מהי המשמעות אותה יש להעניק לעובדה שמשיב שהה במעצר ללא כל אסמכתא משך 15 שעות לערך.

העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן:

המשיב נעצר לחקירה ביום 16.1.06.

ביום 22.1.06 הוארך מעצרו עד ליום 29.1.06 לשם השלמת החקירה.

ביום האמור הובא המשיב לביהמ"ש, אך כתוצאה מתקלה, לא ביקשה התביעה הצבאית להאריך את מעצרו והוא הושב למתקן המעצר ללא אסמכתא חוקית להחזקתו לאחר תום הארכת המעצר, היינו החל מהשעה 00:00. למחרת הגישה התביעה כתב אישום נגד המשיב וביקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש דחה את הבקשה, לאור העובדה כי המשיב הוחזק במעצר בלתי חוקי עד לשעת הדיון (15:30). ביהמ"ש אף מתח ביקורת על התביעה הצבאית אשר לא עשתה כל מאמץ להביא את המשיב בפני שופט בהקדם. על כך הוסיף ביהמ"ש כי לו היה מדובר בעבירות חמורות יותר היה שוקל להורות על מעצרו של המשיב למרות התקלה שקרתה, ואולם במקרה הנוכחי משיוחסו למשיב עבירות של חברות וביצוע שירות מינורי (השתתפות בתהלוכות והנפת דגלי חמא"ס), סבר שניתן לשחרר את המשיב בתנאים.

התביעה אינה משלימה עם החלטה זו. לדעתה משקיים בסיס ראייתי מוצק לנטען בכתב האישום ומשעילת המעצר העולה מן העבירות גם היא ברורה מאליה, אין לתת משקל רב לטעות שגרמה להחזקת המשיב במעצר בלתי חוקי משך שעות מספר. על כך הוסיפה התביעה כי, משהוגש כתב אישום נגד המשיב, קמה עילת מעצר חדשה המצדיקה את המעצר על אף הנסיבות שפורטו.

ב"כ המשיב מתנגד לבקשה, לדעתו, עיוות הדין שנגרם במקרה זה למשיב מצדיק את שחרורו. הסנגור רואה חומרה מיוחדת בעובדה שהתקלה אירעה כתוצאה של רשלנות התביעה. בנסיבות אלה ומאחר שאיננו נמצאים לפני גל מעצרים, סבור הסנגור כי אין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.

השיקולים הרלוונטיים להחלטה במקרה דנן הינם שניים ביסודם. מחד גיסא, עומדת זכותו של הציבור כי מי אשר עלול לסכן את ביטחונו ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. מאידך גיסא, עומדת לה הפגיעה בזכותו היסודית של המשיב לבל תמנע חירותו באופן שרירותי. זכות זו, הגם שהינה זכות פרטית ביסודה, מעוררת היא אינטרס כללי רחב יותר, שהרי הינה בעלת השלכות מובנות על כלל האוכלוסייה. נוכל לומר על כן, כי לא רק האינטרס הפרטי של המשיב עומד על כף המאזניים, אלא אף אינטרס ציבורי חשוב הטמון במניעת הפגיעה בחופש הפרט ללא צורך או שלא בהוראה חוקית.

דומה כי בדברנו דלעיל לא חידשנו דבר. הגם שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואף חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, אינם חלים באופן ישיר באזור, עמדנו לא אחת על כך שמנחים אנו עצמו לפעול לפי רוחם, במגבלות המתעוררת מן המצב הביטחוני המיוחד בו פועלים ביהמ"ש הצבאיים באזור (ראה בעניין זה ע"מ איו"ש 157/00 התוב"ץ נ' אבו סלים וכן ע"מ אזח"ע 5/01 אלג'מל נ' התוב"ץ).

לאור האמור, נוכל לומר כי, כתוצאה מחקיקתם של החוקים האמורים, אף באזור חל שינוי באשר לנקודת המוצא בשאלות הקשורות למעצר. כך עילות המעצר הנהוגות בישראל נשאבו לדין האזור והתביעה הצבאית נדרשת להצביע על קיומה של עילה כאמור לשם הצדקת מעצרו של אדם. יתרה מזו, אף בהתנגשות בין האינטרסים עליהם עמדנו השתנתה נקודת האיזון ללא היכר, ואם בעבר נקבע שככלל האינטרס הציבורי שבהארכת המעצר יגבר, היום יידרש ביהמ"ש לאיזון דקדקני יותר, במסגרתו יינתן משקל משמעותי להקפדה על פגיעה מצומצמת בחירותו של הפרט.

ועדיין עם כל האמור, נדרשים אנו לאיזון עדין, אשר תוצאותיו ישתנו בהתאם לנסיבות האדם, המקרה והאקלים הביטחוני הכללי.

במקרה דנן, עילת המעצר ברורה שהרי מעורבותו של המשיב בחברות בארגון החמא"ס עולה באופן ברור מן הראיות שקובצו נגדו. יחד עם זאת, אין לשכוח כי עברו של המשיב נקי וכי לא היה מעורב לכאורה בעבירה בעלת מאפיינים צבאיים או אלימים. לכך עלינו להוסיף כי התביעה לא עשתה די על מנת לצמצם את הפגיעה במשיב. כך לא הובאה כל ראיה כי נעשה ניסיון להביא את המשיב להארכת מעצר בשעות מאוחרות יותר ב-29.1 ואף לא בשעות המוקדמות של יום המחרת.

אמת משהוגש כתב אישום נגד המשיב חל שינוי נסיבות המקים סמכות מעצר נפרדת אשר במקרים מסוימים ניתן לנתקה מן ההליכים שקדמו להגשת כתב האישום. יחד עם זאת, ניתוק שכזה מן הראוי כי יונהג בזהירות וכי ישמר למקרים בהם יש בהגשת כתב האישום כדי להוות שינוי מהותי. אין זה המקרה בתיק הנוכחי.

 לאור האמור ומשסברתי כי לא נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא החלטתי לדחות את הערר.

ניתנה והודעה היום, 2 בפברואר 2006, ד' בשבט התשס"ו, בנוכחות כעורר/המשיב, ב"כ והתוב"ץ.

המשנה לנשיא

. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: